חזקת הגיל הרך בישראל

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962 , קובע כי בהיעדר הסכם בין ההורים בדבר האפוטרופסות על קטין, החזקתו והסדרי ראייה וקשר עמו, רשאי בית המשפט לקבוע "כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת". לעתים קרובות, הוראה זו משפיעה בעקיפין לא רק על ילדים בגיל הרך אלא אף על כלל ילדי המשפחה, במשך כל שנות ילדותם. על פי רוב, די שאחד מילדי ההורים המתגרשים הוא בגיל הרך להביא לכך שגם אחיו ואחיותיו הבוגרים יותר ישהו במשמורת האם, כדי שלא להפריד ביניהם. כך, הילדים ימשיכו להיות עם אמם גם לאחר מכן, כאשר הילדים כולם בני יותר משש, משום שטובתם מחייבת שלא לשנות את ההסדר שהורגלו בו. מאז הכנסת ה- 15 הוגשו כמה הצעות חוק פרטיות אשר ביקשו לבטל את חזקת הגיל הרך. עוד לפני כן נשמעו קריאות באקדמיה ובפסיקה לשנות את החזקה.

חזקת הגיל הרך אינה קיימת במרבית המדינות המערביות. לעומת זאת, במרבית המדינות המערביות קיימים חוקים המורים על "אחריות הורית" משותפת ועל כך שבמקרה שהורי הילד המתגרשים לא מצליחים להגיע להסכמה ביניהם על הסדרי החזקה, בית המשפט ייקבע למי

תינתן החזקה על הילד ובאילו תנאים. החלטתו תתקבל לפי עקרון "טובת הילד" הכולל בתוכו מספר קריטריונים. אך בכל מקרה לא קיימת העברת חזקה אוטומטית לאחד ההורים.

במסגרת מסמך זה נערכה הערכת עלות של ביטול החוק. הערכה זו כוללת את השפעת ביטול חזקת הגיל הרך על תוספת העומס הצפוי על בתי המשפט ועל העובדים הסוציאליים האמונים על נושאים אלו ועל המשמעות הכלכלית על משפחות שיחלקו זמן הורי שווה. הערכה נערכה בהתאם לתרחיש שבו ביטול חזקת הגיל הרך יוביל להעלאה של 10% במספר התביעות שיוגשו בשנה בנושאי הסדרי ראיה ומשמורות.