אוכלוסיית המועסקים בשוק העבודה מתחלקת לרוב לשתי קבוצות עיקריות והן שכירים ועצמאים. הבעיה הנוצרת מחלוקה זו היא ה"תחום אפור" הנפער בין שתי קבוצות אלו בו ישנם מועסקים בעלי מאפיינים של עבודה עצמאית ומנגד גם בעלי מאפיינים של עבודה שכירה. לאורך השנים האחרונות מבנה שוק העבודה בעולם עובר שינויים כך שנוצרת תלות בין העובדים באופן עצמאי לבין המעסיקים (הלקוחות) עבורם מתבצע השירות.
המעבר בתחומי מקצוע רבים לצורת העסקה בה עובדים עצמאיים נותנים שירותים מקצועיים למשימות מוגדרות מראש חולל תמורות רבות בשוק העבודה. אחת מתמורות אלה הינה יצירת מעמד הולך ומתרחב של עצמאים שאינם מעסיקים עובדים, בעלי לקוח עיקרי שהיחסים איתם בפועל אינם שונים לעיתים מן היחסים בין עובד למעביד. לעיתים מדובר אפילו בעבודות שבוצעו לפני כן על ידי עובד שכיר ובשכר דומה. בישראל כיום, אין הגדרה ברורה למעמד זה של עובדים אך הכינוי הנפוץ לעצמאי ללא עובדים עם "מעסיק" עיקרי הוא "פרילנסר", המונח משמש לפעמים גם לגבי חלק מן העצמאים שאינם מעסיקים עובדים ושאין להם מעסיק עיקרי.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת נתונים שנתיים על התפלגות המועסקים במשק לפי מעמד, ומבחינה בין "מעבידים", המעסיקים עובדים בשכר או בתמורה אחרת לבין "עצמאים" אשר אינם מעסיקים עובדים. לפי השנתון הסטטיסטי לישראל של שנת 2014, בשנת 2013 היוו העצמאים 7.6% מכלל המועסקים במשק, שהם כ-262.35 אלף איש.
מטרת המחקר הינה מיפוי של אוכלוסיית הפרילנסרים, תכונותיה הדמוגרפיות וניידותה, בחינת הצרכים הייחודיים והקשיים המרכזיים הכרוכים באופן העסקה זה וגיבוש מדיניות שתתמודד איתם מבלי לפגוע ביתרונות ותועלות אפשריים שיש לפרילנסרים מעצם אופן העסקתם.
פרילנסרים מוצאים את עצמם נופלים בין הכיסאות: הם אינם זכאים, מצד אחד, לזכויות מהן נהנים עובדים שכירים, כגון ימי מחלה, דמי אבטלה, והסכמי עבודה. מצד שני הם חסרים במקרים רבים את היכולת ואת האמצעים להתמודד עם החובות הנדרשים מעצמאים ומחברות, הכרוכים במקרים רבים בידע מקצועי ובגמישות כלכלית שמאפיינים יותר ארגונים מאשר אנשים פרטיים.